שעות נוספות

תשלום עבור שעות נוספות מהווה נושא רגיש ביחסי העבודה.
 
מעסיקים בעיקר בכלכלה האפורה משתמשים בכל מיני דרכים על מנת להתחמק מתשלום שעות נוספות ורבים מן העובדים אינם מודעים לזכויותיהם.
 
תשלום שעות נוספות אינו בגדר מעשה חסד או גילוי נדיבות מצד המעסיק כלפי עובדו. הדבר מחוייב על פי החוק ולכן אין העובד יכול לוותר על הזכות גם אם נתן לכך את הסכמתו ולפיכך אי תשלום שעות נוספות מהווה עבירה.
 
בהתאם לחוק הגנת השכר לא ניתן לסכם עם העובד על שכר הכולל גם את התשלום עבור שעות נוספות. סיכום דברים שכזה בין העובד למעסיק לא יפטור את המעסיק מחובתו לשלם לעובד בגין שעות נוספות, במקרה כזה השכר הכולל יחשב כשכר רגיל בלבד ובגין השעות הנוספות ישולם הגמול בהתאם לחוק ויצורף לשכר הרגיל.
 
בעד עבודה מעבר ליום העבודה הרגיל יש לשלם תמורה מיוחדת לפי הפירוט הבא:
עבור שעתיים נוספות - תוספת של % 25 (על השכר הרגיל); עבור שעה שלישית ואילך - תוספת של % 50. בשבוע עבודה יובאו בחשבון, לכל היותר,  45 שעות עבודה. עובד המועסק ביום המנוחה השבועי זכאי לתוספת בשיעור % 50 וכן ליום מנוחה חלופי במקום יום המנוחה שבו עבד.
 
עובד אשר הועסק שעות נוספות במשמרת לילה, יש לראות את התוספת המשתלמת בגין המשמרת כחלק מן השכר הרגיל. כלומר ערך השעה הנוספת במשמרת מחושב מצירוף ערך השעה הרגילה עם התוספת המשמרת (בג"צ  ,613/79 פד"ע ל"ד (2)317 ).
 
הזכות לקבל תשלום עבור עבודה בשעות נוספות נובעת מן החוק הנ"ל ומשום כך אינה ניתנת לויתור ושומה על המעביד לקיימה, חלק מתשלום השכר.
 
בנסיבות בהן עושה העובד דין לעצמו ועובד שעות נוספות ללא אישור מעסיקו נקבע בפסיקה (ביה"ד לעבודה, ת"א דמ – 6023/06) שאין העובד זכאי לתשלום הגמול.
 
התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח שהועבד בשעות נוספות וכן את מספר השעות שהועבד. התביעה לשעות נוספות היא מסוג תביעת הממון המוגדרות ואין לפסוק בה לפי אומדן או לפי עקרונות שכר ראוי.
 
מותר למעביד לשלם גמול שעות נוספות  בעד מספר שעות נקוב ללא פיקוח ורישום וזאת אף אם ידוע למעביד שהעובד לא יעבוד את מלוא מכסת השעות הנוספות שבעדן שולם. אולם אם התשלום כאמור אינו משקף את היקף העבודה בפועל זכאי העובד לתשלום נוסף.
 
חישוב השעות הנוספות אינו מתבצע רק אם העובד עבד יותר מ-186 שעות בחודש. המבחן לתשלום שעות נוספות הוא אם העובד עבד ביום עבודה מסויים  מעבר לשעות עבודתו הרגילות. ביה"ד לעבודה בפס"ד אוריינט קולור קבע במפורש כי החישוב של שעות נוספות הוא יומי.
 

עבודת לילה

בעבודת לילה כמוגדר בחוק לא יעלה יום עבודה על 7 שעות עבודה.
 
"עבודת לילה" פירושה עבודה שבה שתי שעות ממנה לפחות הן בתחום השעות שבין 10 בלילה ל-6 בבוקר.
 
המחוקק קבע יום עבודה מקוצר בשעה אחת דהיינו 7 שעות. החוק רואה את שעת העבודה השמינית וה-9 של הלילה כשעות נוספות.
 

מנוחה שבועית

המנוחה השבועית קבועה בחוק ומוגדרת כפרק זמן בן  36שעות רצופות לשבוע (סופשבוע). לגבי יהודי כוללת המנוחה השבועית את יום השבת ולגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו ביום המנוחה השבועית שלו.
העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה על פי החוק, אלא אם ניתן לכך היתר על ידי שר התמ"ת, אם שוכנע השר שהפסקת העבודה עלולה לפגוע בעניינים המפורטים בחוק, שהם לדעתו חיוניים לציבור או לחלק ממנו.
 

מנוחה שבועית לעובד יהודי

בבית הדין הארצי לעבודה בערעור פלילי 1003/00, התייחס להעבדת עובדים יהודים ביום שבת. (בניגוד לסעיפים 9, 26א ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 (להלן-החוק)) ונקבע כי:
 
א.      חוק שעות עבודה ומנוחה "הינו מאבני היסוד של משפט העבודה המגן שלנו". יש בו, מחד גיסא, נורמות מחייבות בתחום יחסי עובד-מעביד (גמול שעות נוספות (סעיף 16) או גמול עבודה במנוחה השבועית (סעיף 17) אך יש בו, מאידך גיסא, "הוראות הקובעות איסורים מוחלטים שהפרתם מהווה עבירה פלילית".
 
ב.      2 סוגי ההוראות שלעיל, גם יחד, "הן הוראות סוציאליות שמטרתן היחידה היא לקבוע סטנדרטים מחייבים ביחסי עבודה, על מנת להשיג לעובד רמה מינימלית של רווחה ואיכות חיים במהלך עבודתו".
 
ג.       סטנדרט המינימום של מנוחה שבועית לעובד בת 36 שעות רצופות לשבוע (סעיף 7(א)), בצירופו לאיסור העסקת עובד במנוחה השבועית (סעיף 9) "יוצר נורמה מחייבת – חברתית מובהקת באופייה – של חובה להעניק לעובד, כל עובד, יום מנוחה אחד בשבוע, למנוחה, לבילוי, לשהות בחיק המשפחה ולכל מטרה בה  בוחר העובד".
 
ד.      חשוב לזכור כי המחוקק לא הסתפק בהוראות הנ"ל אלא קבע (בסעיף 7(ב) לחוק) "כי המנוחה השבועית תכלול, לגבי יהודי-את יום השבת ולגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את יום ראשון או שישי, לפי בחירתו". פירושו של דבר שלגבי עובד יהודי "אין גמישות בקביעת יום המנוחה וחובה  על המעביד להעניק לעובד חופשת מנוחה שבועית בת 36 שעות לפחות, הכוללת את יום השבת".
 
ה.      ההוראה האמורה  - בלשון בית הדין – "אינה דתית, היא לא נקבעה כדי לאכוף על עובדים במדינת ישראל עול של קיום מצוות; גם לא של שמירת שבת". יתר על כן, "אין לומר (כפי שטענה החברה המערערת – א.ז.) שהגבלה זו סותרת את הוראות סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק", וזאת מאחר ו"לא יכול להיות ספק כי קביעת יום המנוחה השבועית לגבי יהודים בשבת דווקא, עולה בקנה אחד עם מטרת חוק היסוד לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (סעיף 2 לחוק היסוד הנ"ל).
 
ו.          העסקת עובדים יהודים בניגוד להוראות סעיף 9 לחוק יש בה יסוד מספיק להרשעת המעביד.

  אי תחולת החוק

חוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל על סוג עובדים מסוימים, מטעמים מיוחדים שנראו למחוקק וביניהם: שוטרים, סוהרים, יורדי ים ועובדי דיג, אנשי צוות אויר, עובדי מדינה שתפקידם מחייבם לעמוד לרשות העבודה גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות, עובדים שלמעביד אין אפשרות פיקוח ובקרה על שעות עבודתם ועובדים "בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי".
 
אשר לתפקידים הכרוכים ב"מידה מיוחדת של אמון אישי" נקבע בפיסקה כי המדובר במקרים בהם המעביד נותן לנושא התפקיד חופש פעולה מרבי לרבות סמכות להפעיל שיקול דעת עצמאי בקבלת החלטות, כדי לבצע את תפקידו.
 
סמכות זו מנטרלת את אפשרות הפיקוח של המעביד הן לצרכי העבודה המצויה והן לעניין המנוחה, מאחר ואלה הם פועל-יוצא של מידת העצמאות והאחריות לקבלת ההחלטות. (וקסנברג-הולילנד תב"ע י-ם לא/  ,2 ,66פד"ע ג' ל"ח; ולאחרונה - עזריה נ' ביסטופ עב/.)3544/97
 
החוק אינו בא למעט מכל זכות הנתונה לעובד על פי חוק אחר, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג.
 

האם זמן הנסיעה לעבודה הוא חלק משעות העבודה?

זמן הנסיעה אל מקום העבודה וממנו, בכלל, אינו נחשב ל"שעות עבודה" שכן אין מדובר בשעות בהן העובד עומד לרשות מקום העבודה ולכן אינו מזכה את העובד בתשלום שכר, אלא אם נאמר אחרת בהסכם קיבוצי או בחוזה האישי של העובד או שביה"ד בנסיבות העניין הכיר בזמן הנסיעה כחיוב בשכר עבודה כפיצוי על הנזק שנגרם לעובד (ראה למשל דמ (נצ) 2051/03).
 

תפילה במהלך העבודה

בתיקון לחוק הנ"ל נקבע כי עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישת דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד". זמן התפילה איננו נמנה על ההפסקות המותרות לעובד על פי החוק ואשר דינן כחלק משעות העבודה בפועל. משום כך הפסקה לצורך תפילה אינה חלק משעות העבודה ואין המעביד חייב בתשלום בגין זמן התפילה, אלא אם הוסכם אחרת.
 
במקומות עבודה בהם יש עובדים המבקשים להתפלל, מן הראוי להסדיר זאת בהסכם/הסדר קיבוצי עם המעביד, באופן שלא יחול ניכוי מהשכר בשל זמן התפילה.

  שעות עבודה בערב חג

על פי סעיף 2(ב) לחוק שעת עבודה ומנוחה ביום שלפני החג, שהעובד אינו עובד בו, יום העבודה הוא בן 7 שעות וכל שעת עבודה מעבר לשבע שעות נחשבת כשעה נוספת.
 
הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה מסדירים את הנושא של העבודה בערבי חג ומעניקים לעובדים את הזכות לעבוד שעות מופחתות מהקבוע בחוק. לפיכך יש לנהוג בהתאם לקבוע בהסכמים.
 
במקום  עבודה אשר נוהגים בו בקביעות לעבוד פחות שעות בערב חג, הופכת הזכות הזו לחלק בלתי נפרד מהסכם העבודה או החוזה האישי של העובד ומחייב את המעביד לנהוג בהתאם.
 
 
מקור: "מבט הרשות" כתב אפרים זילוני, אפריל 2008